© Rromir Imami (www.rrim.info / RRIM Photography
feedback 2019 IPF, Rahovec
Before I leave the land of Europe things about the singing festival in brhwbẕ Kosovo: we love Israel told me with a smile of the border police man when he signed my flight and wishing me a successful way, in my separate airport near the capital, the “love” was a suitable summary of what I had, and I was But also a hint that in fact that I was an Israeli passport, I was in short terms, from the state of the state, is in my body of representation, even if I thought I came to introduce my private service completely, and even if I was not officially sent, and I did not receive any support for a ride from any moral party. On one and how many if I was invited to appear in an international event where I am the Israeli and the only Hebrew writer.
In my time I didn’t know what to expect. Although I saw online the list of participants, and the short story and some of the songs, but I couldn’t tell what is hiding through words and the poem. At the airport was waiting for me the driver who brought me through country views to the small town where the festival took place.
When I arrived, together with four other participants in a hotel that was far from the central hotel in its area, the festival was held. An issue that turned out to be the most successful, because so at breakfast we could talk between us without the money around, diving into the books and singing much deeper.
It was the opposite tower of bell. It was said: “the whole country was one language and some things” (Genesis ya, 1) and the whole earth was of one language and of one speech. Genesis 11,1 and we, as known, are in a state where the Muslim Brotherhood was moved to national awareness that it represents maybe more than all the national tongue. And at the festival, the poet of different nations, different religions that were different language, found a common tongue through the singing that turned our differences into “some things”.
True, we have officially connected through English but there were also that they didn’t control it. Or Partial control and yet we found the way to the media, literally and not literally. Sometimes when the poet (mostly from the countries that broke out of the former) spoke between them I was listening to the sounds of the language that played inside me, so also in languages that are used to read them like in Italian, German or Japanese for example. We were three poets and ten poet. The other drinks were from Ireland and Ireland. The Hebrew is the language spoken in the ” Natural ” Language, and she was ” at home “. the Irish did not come alone from the country – also a poet from Ireland and their ” Natural ” language was the language ” spoken “. and I was the Israeli, the only known and even though Yes I didn’t feel alone.
I enjoyed the proud meeting with most of the participants from Ireland, USA, Denmark, Denmark, Italy, Italy, Italy, Italy, Japan and Kenya. I will tell here about some of them :, a young man from mmqdwnyh, a young man of the world, in every field (Poetry, professor, translation, translation, essays and review) an academic man (Professor at the university of skopje) and a wonderful leader in a traditional tool called ” Qʼbʼl I got to know more about common issues. Really the brothers of the books on topics that have raised our social conversation, in the professional questions of the creation process. He also remembered a little Hebrew from a short period of stay in Israel due to the work of his mother in a military society that was built in the area of afula.
To The Japanese poet tendo taijin I connect with his own channel, meaning, the natural quarter. I got a printed example from him when I discovered interest in the field. He is a fascinating singer in Japanese, of course, the sounds of the language that were made out loud when he holds a book, which sounds strange first became the sounds of the stomach.
And if it is in the sounds i will tell about Peter Andrey (Peter Andrey) from her a poet and an artist who sing and accompanies himself in the guitar, which he says to Leonard Cohen is his model. Among other things, translate the paper and blessing to the lslwbnyţ and sing them. His songs are very sweet and added a d to the text.
We have also been appointed my white friends, olimbi velaj (poet and professor of books) and (a poet who also wrote in French-live in Paris, author, author, film man, a diploma who served as ambassador of his country in Paris, in Lisbon in Monaco, and he told me that he loves Israel In Israel from the Jewish community of Italy, they remind me of our talks (especially with the public) the terrible episode of our childhood where most of the white people did not cooperate with the Nazis and hide Jews and also received Jewish refugees from other countries. And also because Einstein escaped then to the United States with an African passport. Olympic told me also about the hurt country where the festival was held.
And if in bad episodes we are engaged to finish in the last singing episode of the Irish poet Jack Mccann: when his turn came to read a song for the third time he said he would read a song about the holocaust and immediately my stomach was cut and close to the heart that passed on And he did read a song about a yellow patch (many) that expressed pain and compassion. Jack is not a Jew. I didn’t hide the sources of my family but I also didn’t ” I am ” as ” second generation “. in the short CV that appeared in the festival book, I said that I am a daughter of the holocaust of the Jewish Jewish. Jack’s song didn’t mean to me because the materials for reading were sent in advance so that they could be translated into an English. But when it came my turn I opened in thanks and told and woke up excitement.
There were of course more interesting things and talks and also the translation of translator a resident of rhwbẕ who translated the songs “last hug” from English to English and happy me. And of course a huge thank you to fahredin b. Shehu who organized the festival.
I’m upload here photos from the events that are not the official ” reading of songs One of the fairness, from the trip to the city of pryzn prizren, from the visit to the local wine where his “Flag” wine is called elephant my favorite animal.
We love: לפני שאני עוזבת את אדמת אירופה דברים על פסטיבל שירה ברהובץ קוסובו: Israel אמר לי בחיוך איש משטרת הגבולות כאשר החתים את דרכוני ואחל לי דרך צלחה, בפרידתי בנמל התעופה של קוסובו ליד פרישטינה הבירה, ה”love” היה סיכום הולם למה שחוויתי, אבל גם רמז על כך שבעצם העובדה שאני כנושאת דרכון ישראלי הייתי במונחים ספרותיים, מטונימית למדינה, מהווה בגופי ייצוג, גם אם חשבתי שבאתי להציג את שירתי הפרטית לגמרי, וגם אם לא נשלחתי רשמית, ולא קיבלתי שום תמיכה לנסיעה מגורם מוסדי כלשהו. על אחת כמה וכמה אם הוזמנתי להופיע באירוע בינלאומי בו אני הישראלית וכותבת העברית היחידה.
בבואי לא ידעתי למה לצפות. אמנם ראיתי און-ליין את רשימת המשתתפים, ואת הביוגרפיה הקצרה וחלק מהשירים אבל לא יכולתי לדעת מה מסתתר מבעד למילים ולפורטרט. בשדה התעופה חיכה לי הנהג שהביא אותי דרך נופים כפריים אל העיירה הקטנה רהובץ בה התקיים הפסטיבל.
בהגיעי שוכנתי יחד עם עוד ארבעה משתתפים במלון שהיה מרוחק מהמלון המרכזי בסביבתו התקיים הפסטיבל. עניין שהסתבר בדיעבד כמוצלח ביותר כיון שכך בארוחת הבוקר יכולנו לשוחח בינינו ללא המולה מסביב, לצלול אל הספרות והשירה הרבה יותר לעומק.
זה היה מגדל בבל הפוך. לפני מגדל בבל נאמר: “ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים” (בראשית יא,1) And the whole earth was of one language and of one speech. genesis 11,1 ואנו כידוע נמצאים במצב בו האחווה ההומניסטית הומרה לתודעה לאומית שאותה הרי מייצגת אולי יותר מכל הלשון הלאומית. ובפסטיבל, משוררים בני אומות שונות, בני דתות שונות ששפתם אחרת, מצאו לשון משותפת באמצעות השירה שהפכה את ההבדלים בינינו ל”דברים אחדים”.
נכון, רשמית התחברנו באמצעות האנגלית אבל היו גם שלא שלטו בה. או שלטו חלקית ובכל זאת מצאנו את הדרך לתקשורת, מילולית ולא מילולית. לעיתים כשהמשוררים (בעיקר מארצות שהתפצלו מיוגוסלביה לשעבר) שוחחו ביניהם הייתי קשובה לצלילים של השפה שהתנגנו בתוכי, כך גם בשפות שמשוררים בכרו לקרוא בהם כמו באיטלקית, דנית או יפנית למשל. היינו שלש משוררות ועשרה משוררים. השתים האחרות היו מאירלנד ומאלבניה. אלבנית היא השפה המדוברת בקוסובו (שתושביה מן הסתם אלבניים) והיא הייתה “בבית”. האירית לא באה לבדה מארצה – נכח גם משורר מאירלנד ושפתם ה”טבעית” היתה השפה “המדוברת”. ואני הייתי הישראלית, היהודייה המוצהרת היחידה ואף על פי כן לא הרגשתי לבד.
נהניתי מהמפגש הפורה עם רוב המשתתפים מאירלנד, ארה”ב, סלובניה, דנמרק, איטליה, אלבניה, בוסניה-הרצגובינה, יפן ומקדוניה. אספר כאן על חלקם: את Vladimir Martinovski איש אשכולות צעיר ממקדוניה איש ספרות, בכל תחום (שירה, פרוזה, תרגום, מסות וביקורת) איש אקדמיה (פרופסור באוניברסיטת סקופיה) וחלילן מופלא בכלי מסורתי בבלקן שנקרא קאבאל, זכיתי להכיר יותר ולשוחח על נושאים משותפים הרגשתי באמת את אחוות הספרות בנושאים שעלו בשיחתנו האסוציאטיבית, בשאלות המקצועיות של תהליך היצירה. הוא גם זכר מעט עברית מתקופת שהות קצרה בנעוריו בישראל בעקבות עבודתה של אימו בחברה מקדונית שבנתה באזור עפולה.
אל המשורר היפני Tendo Taijin התחברתי באמצעות הקליגרפיה שלו, כלומר, המבע החזותי. קיבלתי ממנו דוגמה מודפסת כשגליתי עניין בתחום. הוא פרפורמר מרתק ביפנית כמובן, צלילי השפה שהובעו בקול רם כשהוא מחזיק מגילה, שנשמעו משונים תחילה הפכו לצלילים חודרי בטן.
ואם בצלילים מדובר אספר על פטר אנדריי (Peter Andrej) מסלובניה משורר ומלחין ששר ומלווה את עצמו בגיטרה, אשר לדבריו ליאונרד כהן הוא המודל שלו. בין השאר תרגם את לורקה וברכט לסלובנית ושר אותם. שיריו נעמו מאד והוסיפו ממד לטקסטים.
יצוינו גם ידידי האלבנים Olimbi Velaj (משוררת ומרצה לספרות) ו Luan Rama (משורר שכותב גם בצרפתית-חי בפריס, סופר, תסריטאי, עורך, איש קולנוע, דיפלומט ששרת כשגריר ארצו בפריס, בליסבון במונקו ובאונסקו, שסיפר לי שהוא אוהב ישראל ושיש לו חברים בארץ מקהילת יהודי אלבניה) הם הזכירו לי בשיחותינו (בעיקר עם אולימבי) את הפרק הנורא בתולדותינו בו רוב האלבנים לא שיתפו פעולה עם הנאצים והסתירו יהודים ואף קלטו פליטים יהודים מארצות אחרות. וגם כי איינשטיין נמלט אז לארה”ב עם דרכון אלבני. אולימבי ספרה לי גם על הארץ הפצועה בה נערך הפסטיבל,
ואם בפרקים נוראים אנו עוסקים אסיים בפרק השירה האחרון של המשורר האירי Jack McCann: כשהגיע תורו לקרוא שיר בפעם השלישית אמר שיקרא שיר על השואה ומיד בטני התכווצה והתקרבה אל הלב שדלג על פעימה. והוא אכן קרא שיר על טלאי צהוב (ברבים) שהביע כאב ואמפתיה. ג’ק איננו יהודי. אני לא הסתרתי את קורות משפחתי אבל גם לא “ניפנפתי” בהיותי “דור שני”. בביוגרפיה הקצרה שהופיעה בחוברת הפסטיבל ציינתי שאני בת לשורדיי שואה מיהדות הונגריה. שירו של ג’ק לא כוון אלי כי החומרים לקריאה נשלחו מראש על מנת שיוכלו להיות מתורגמים לאלבנית. אבל כשהגיע תורי פתחתי בתודות וסיפרתי ועוררתי התרגשות.
היו כמובן עוד דברים ושיחות מעניינות וגם תרגומו של Fadil Bajraj מתרגם תושב רהובץ שתרגם את שירי “חיבוק אחרון” מן האנגלית לאלבנית ושמח אותי. וכמובן תודה ענקית ל Fahredin B. Shehu שארגן את הפסטיבל.
אני מעלה לכאן תמונות הווי מן ההתרחשויות שאינן “קריאות השירים” הרשמיות. מן הנגינות, מן הטיול לעיר פריזן Prizren הציורית, מן הביקור ביקב המקומי ששם יין “הדגל” שלו נקרא Elephant החיה האהובה עלי.
